<h1>צרור החיים דרך עשירי סימן א'</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ואע"פ שהתיר הכתוב לעשות מלאכה בי"ט צורך אוכל נפש. כשבא י"ט בערב שבת אין מכינים שום דבר אכילה לצורך השבת. דכתיב (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו. ודרשו חז"ל (ביצה ב, ב) הששי, כידוע שהוא חול, מכין לשבת ולי"ט ואין י"ט מכין לשבת, ואין שבת מכינה לי"ט מקל וחומר.
<h2>דף ד:</h2>
ויש בימים טובים שנקראים ימים טובים של גליות. והם: יום שני של פסח ויום אחרון של פסח. ויום שני של עצרת, ויום שני של סכות ויום תשיעי של סוכות, כי כל אחד מאלו הימים היו נעשים בגולה בלבד משום ספק. אבל בארץ ישראל לא היו עושים רק יום ראשון של פסח ויום שביעי. ובעצרת יום אחד ובסוכות יום ראשון ויום שמיני חג עצרת. ובראש השנה שניהם ואפילו בא"י והחמירו בהו חז"ל ואמרו דכיומא אריכתא נינהו. ובאותם הימים טובים של גליות האחד מהם בכל י"ט הוא חול.
<h2>דף ו.</h2>
דין העירוב: צריך לעשות העירוב מיום רביעי הוא ערב יום טוב. כי יום חמישי וששי הם ימים טובים. או אם ערב שבת ושבת ימים טובים יצטרך לערב בחמשי. ואם שכח ולא עשאו בעי"ט עושאו ביום טוב ביום חמשי ומתנה ואומר: אם היום חול ולמחר שהוא ששי בשבת י"ט [דאני] מניח עירוב שאוכל לבשל למחר עליו לצורך השבת. ואם היום שהוא יום חמשי י"ט ולמחר חול, איני צריך לעירוב, שהרי מכינין מהחול לשבת, ולמחר ביום ששי שהוא י"ט אומר, אם היום יום טוב כבר עשיתי עירוב מאתמול. ותנאי זה שאמרנו שיכול להתנות דוקא בשני ימים טובים של גליות, כי האחד מהם חול. אבל שני ימים טובים של ר"ה שהם יום אחד אין בו תנאי זה, ואינו יכול להניח העירוב אם שכח. וכן אם בא י"ט ראשון בערב שבת אין בו תנאי זה. דלמא יום ראשון י"ט ודאי הוא.
<h2>דף יז.</h2>
והיכא ששכח ולא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו אחרים. אסור לבשל ולאפות. ולא יתן לאחרים שיאפו ויבשלו בשבילו ואחרים אסור להם לאפות ולבשל לצרכו אלא אם הקנה להם קמחו ותבשילו. כי מאחר שהקנה להם, כשהם (אוכלין) [אופין] ומבשלין, שלהן אופין. וכן הדין אם נתן להם קמחו ותבשילו במתנה. ומי שלא הניח עירוב תבשילין שאמרנו דאחרים אין עושין לו. מגמרין משמע דאחרים עושין כדי חייו. פת אחד ודג אחד ונר אחד. אין צריך לאקנויי קימחא לאחרים אלא כשאופין ומבשלין בהרוחה. וכן דעת רב הונא (ביצה כב, א) והלכה כמותו ובירושלמי משמע דאפילו הוא עצמו עושה כדי חייו, דגרסינן התם (ביצה ריש פ"ב) לא עירב ולא עירבו לו אחרים, ר' יצחק אמר [צולה] דג קטן. רב הונא אמר מחמם לו חמין, שמואל אמר מדליק לו את הנר. אבל אנן נגמרין עבדינן דדוקא אחרים עושין לו בצמצום. ומיהא דאמרינן דמדליקין לו את הנר משמע דעירוב צריך להדלקת הנר. ועל זה המניח עירוב צריך שיאמר: בדין יהא שרי לן למיפא ולבשולי ולאדלוקי ואם מזכה לאחרים שיאמר: לנו ולכל אותם שלא הניחו עירוב.
<h2>דף כח:</h2>
ומה שכתב הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש לא כל הדברים הותרו לאכילה שהרי כל דבר המחובר אסור לתלוש בי"ט ולאכלו, ואסור לתלוש ענבים ותאנים לאוכלן בי"ט. וכן נמי לקצור ולטחון. ולא מפני שאלו מלאכות, שהרי הבערה הותרה בי"ט, ושוחטין בי"ט, אלא הטעם דכתיב, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, וכת' [שמות יב] ושמרתם את המצות, ואמרו בירושלמי [ביצה פ"א] משמור ואילך התרתי לך. פי' משעה שהעיסה ראויה לשמור, דהיינו כשהיא קמח ולשון העיסה שהיא צריכה שימור מחמץ התרתי המלאכות להוציא קצירה וטחינה והמלאכות שקודם (השיעור) [השימור]. ומטעם זה אסרו הצידה לחיה ולעופות ולדגים, דהוי דומיא דקצירה על כן תמצא דברים המותרים בי"ט לצורך אכילה ודברים האסורים. ולכל אחד יש טעם כמו שיתבאר במקומו בע"ה. וכבר כתבתי כי ימים טובים של ר"ה חלוקים מימים טובים של גלויות, על כל דיניהם חלוקים, כי בימים טובים של גלויות ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, דאחד מהם חול. ובימי ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דיום טוב ארוך הם.
<h2>דף לו:</h2>
בכל ימים טובים צוה הכתוב שלא לעשות מלאכה. ואומר (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וכל המלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"ט לענין מלקות אלא אותן שיש בהן צורך אוכל נפש או קצת הנאה לגוף. או אפילו טיול, כמו שיתבאר בע"ה.
